כשמשפחה פוגשת את מחלת הסרטן

הקדמה

מה אתם מרגישים כשאתם שומעים או קוראים את המילה "סרטן"? כשאני שואל את השאלה הזו במפגשים פרונטאליים אחת התשובות השכיחות היא "כיווץ". אצל רבים מתעוררים גם פחדים עמוקים הקשורים במפגש אפשרי של חולי הסרטן עם המוות.
ויש לכך מספר סיבות. הראשונה היא שמעבר לעובדה שכמעט כל אחד מכיר משהו שחלה במחלת הסרטן או שנפטר כתוצאה ממנה, הסטטיסטיקות מנבאות שכיחות עתידית של סרטן אצל כל אדם שלישי ואפילו שני, והיא הפכה להיות המגפה. המחלה, שרבים מפחדים ממנה, למרות שהיא לא מדבקת כלל.

השנייה היא שבני האדם משתמשים בחיי היום יום בשני עוגנים חשובים שנוצרו אצלם לאורך השנים, עוגנים שמתמוססים עם הגילוי של מחלת הסרטן, גם אצל קרוב משפחה או אדם קרוב, דבר שגורם להרגשה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, לחוסר שליטה קיצוני ולטלטלה רגשית.

העוגן הראשון הוא הקשר הלוגי שקיים בין פעולה ותוצאה. כשרוצים לשרוך את שרוכי הנעליים צריך להתכופף, לאחוז בשרוכים ולקשור אותם. כשרוצים לטפס על הר צריך לעשות צעד ועוד צעד, עד שמגיעים לפסגה. כשרוצים לנסוע במכונית מהצפון לדרום צריך להיכנס למכונית, להפעיל את המנוע, להעביר את ההילוכים, ללחוץ על הדוושות ולסובב את ההגה עד שמגיעים אל היעד. וכך זה עם כל דבר בחיים. כשרוצים להיכנס לכושר, כשרוצים לבנות ארון, כשרוצים להקים עסק, להקים משפחה וכו'. הקשר המוכר בין פעולה לתוצאה יוצר חוויה של שליטה בדברים הקטנים של החיים.

העוגן השני הוא חופש הבחירה שיש לאדם. אדם יכול לבחור אם לעשות פעולה מסוימת או לא.  אם לטפס על הר או לא, אם לפתוח עסק או לא. וגם כשנמצאים בסיטואציה לא נוחה או נעימה בחיים, אפילו אם היא נמשכת לאורך זמן, יש בחלק האחורי של המוח איזו שהיא ידיעה שתמיד אפשר לבחור בפעולה או בדרך שתזכיר את קיומם של חופש הבחירה ותחושת השליטה. להתפטר, להתגרש, לסגור עסק, לעבור לארץ אחרת ועוד. גם אם מדובר במהלך קיצוני ולא שגרתי, זו פעולה שיכולה לעזור לאדם להרגיש שהוא בחר במה שנכון לו, שהוא בחר בעצמו, שהוא חי.

וכאשר אדם מאובחן עם גידול סרטני, שני העוגנים עלולים להתערער מהיסוד, והטלטלה שיכולה להיווצר משמעותה "חטיפת" חופש הבחירה שלו, של בני משפחתו ושל האנשים הקרובים אליו. החוויה מקבילה לנסיעה ברכבת הרים, מבלי שהייתה בחירה לעלות עליה ובלי ידיעה מתי אפשר יהיה לרדת ממנה.

יותר מכך, ברמה עמוקה יותר גילוי מחלת הסרטן יכול לערער את כל מה שהאדם חשב שהוא ידע על איך החיים האלה עובדים ומה נדרש ממנו כדי להיות בריא, כדי לממש את שאיפותיו ולהיות מאושר.

הגילוי והמפגש עם מחלת הסרטן

כאשר אדם מתבשר שהוא מאובחן עם סרטן, הוא בבת אחת נאלץ להתמודד עם סיטואציה שהיא לא שגרתית ומפחידה. השם הספציפי של סוג המחלה, מה צפוי בשלבים הבאים, אילו טיפולים או תרופות צריך לקחת, מה סיכויי ההחלמה ועוד. בכל אלו האדם יכול להרגיש שהוא הופך לתלוי במישהו אחר.

מעבר לסיטואציה שבה אדם מוזמן בעל כורחו לבחור, באיזה אופן נכון לו להתמסר לתהליך הטיפולי, יחד עם חוסר הוודאות בנוגע ליעילות וההשפעה שיכולים להיות לבחירה כזו או אחרת, מתרחשים שינויים נוספים, כמעט בכל תחומי החיים, וגם להם השפעה דרמתית על המצב הרגשי והרווחה האישית של האדם בהתמודדויות שלו. שינויים בלו"ז האישי והמשפחתי, פינוי זמן לבדיקות, טיפולים ומנוחה ע"ח זמן העבודה, שעות פנאי, זמן משפחתי ועוד. כל אלו משפיעים על המצב הרגשי והמנטאלי של האדם ומאלצים אותו ללמוד להתנהל בצורה מעודכנת, שונה ממה שהוא רגיל אליה.   
וכאן יש כבר עניין נוסף,  שמקבל מעט תשומת לב וחשיבותו רבה מאוד בהתמודדויות השונות עם מחלת הסרטן. והוא המפגש של הגבר או האישה עם עצמם, עם צורת החשיבה, ההרגלים והתגובות האוטומטיות שיש להם, בעיקר בתקופות של לחץ וקושי. ועצם גילוי מחלת הסרטן מהווה מעין הזמנה אישית להתמודד עם השאלה, האם הדרך על פיה האדם חי היא מדויקת עבורו, הן בהקשר של הגורמים שיכלו להשפיע על ירידה בתפקוד מערכת החיסון והופעת המחלה, והן בבחינת הכלים שקיימים לו להתמודד איתה ולעזור לגוף שלו להחלים.

אז איך אפשר לדעת מה הכיוון או הדרך שכדאי לבחור בה, כדי לעזור בהתמודדויות השונות ואפילו לשפר את תפקוד מערכת החיסון ולהחלים? יש 2 נקודות דרכם אני מציע להתבונן ולבחון את הנושא. הראשונה קשורה ב"אפקט הפלצבו". במקור, מדובר במצב שנוצר כשבודקים יעילות של תרופה חדשה, שבה ניתנת לחלק מאוכלוסיית הנבדקים תרופת דמה (תרופת פלצבו).

נמצא שישנם אנשים שמחשבתם ואמונתם מחוללות בגופם תהליך של ריפוי (כי הם חושבים שקיבלו תרופה אמיתית, למרות שקיבלו רק תרופת דמה), מה שאומר שכאשר אנשים מאמינים שמשהו יכול ואמור לעזור להם, לרבים מהם זה באמת עוזר. לכן, לאורך תקופת ההתמודדות והטיפולים חשוב מאוד ללכת בדרך שהכי גורמת לאדם להרגיש שמדובר בבחירה שעומדת לעזור לו, שהוא יכול להתמסר ולחיות באמונה, ככל הניתן, שזה הדבר הנכון עבורו.  

הנקודה השנייה קשורה באותם הרגלים ובאותן התנהגויות אוטומטיות שהאדם סיגל לעצמו לאורך החיים. ויש שאלה אחת בסיסית שכל אחד מוזמן לשאול את עצמו לאורך המסע ובהתמודדות עם מחלת הסרטן: "האם אני מרגיש/ה ורואה שלבחירות שלי יש תוצאות שהן לשביעות רצוני". אם התשובה לשאלה הזו היא "כן" אז חשוב להמשיך בדרך שעובדת ונמצאת על פניו כיעילה.

אולם, אם התשובה לשאלה הזו היא "לא", אחרי שבמשך זמן שהוא נחשב לסביר נותנים הזדמנות לתהליך מסוים לעשות את העבודה, חשוב מאוד לשקול חישוב מסלול מחדש. וכשאני מדבר על חישוב מסלול מחדש אני מתכוון לבחינת ההיבטים המנטליים והרגשיים איתם רגיל האדם לעבוד בהתמודדויות היום-יומיות שלו.

וכאן נמצא פוטנציאל נפלא של גילויים חדשים ביכולתו של האדם להפחית את הסטרס (שכידוע חשוב בהיבטים של בריאות ותפקוד מערכת החיסון), לקבל בהירות בדרך ולהרגיש בטחון. עד כדי כך שמדובר כאן באפשרות ואפילו הזדמנות מיוחדת ללמוד דרכים חדשות ויעילות יותר להתנהלות, להשיג שקט פנימי ורווחה.

כי אם אדם רגיל לעבוד לבד, או בצורה ריכוזית, לנשוך את השפתיים ולהתקדם קדימה עם האתגרים בחייו, ייתכן בהחלט שהגיע הזמן ללמוד שזה בסדר להאט את הקצב, שבמקרים רבים לעשות "פחות" עוזר להשיג "יותר". שמותר לבקש עזרה וזה בסדר גם לקבל אותה. שלהיות חזק זה הרבה פעמים לפתוח את הלב ולדבר על הקשיים הפיזיים והרגשיים שמתמודדים איתם.
אם אישה רגילה להתייעץ כל הזמן עם אנשים אחרים, שחשוב לה מאוד מה חושבים עליה ולכן פועלת מתוך מקום של ריצוי, ייתכן שהגיע הזמן ללמוד להקשיב ללב ולראות מה נכון לו, שמותר לפעמים לומר "לא" אם מרגישים שזה יכול לעזור לשמר את האנרגיה, אם זה יאפשר לנוח, להתחזק ולעשות בחירות שהמהות שלהן זה "עכשיו אני במקום הראשון".

והכי חשוב לדעת ששינוי כזה הוא אפשרי, בכל רגע נתון, עבור כל אחת ואחד. לשמחתי הרבה אני פוגש הרבה נשים וגברים עם מודעות גבוהה ופתיחות לקיים תהליכים כאלה, כדי להתחבר למרכז שלהם, לקבל בהירות ובטחון בדרך, להפחית את הסטרס ולהתחזק גם ברמה הפיזית. רובם מגיעים אליי במקביל לתהליך הרפואי הקונבנציונאלי. חלקם מגיעים אליי כי הם בוחרים בדרך הטבעית. אבל הכי חשוב זה שא.נשים מגיעים או בוחרים בדרך מסוימת כי הם בוחרים בעצמם.

התמודדות משפחת האדם החולה

כשמשפחה "פוגשת" את מחלת הסרטן, דרך  גילוי המחלה אצל אחד מבני המשפחה, מתחיל תהליך מאתגר ומיוחד של התמודדות. זה בא לידי ביטוי בצורה אישית וייחודית אצל כל אחד מבני המשפחה ומשפיע על המשפחה כולה.

מעבר לשלב הראשון, בו בד"כ ישנה התגייסות מיוחדת כדי לבחון כיצד ניתן לפעול ולעזור לאדם היקר החולה, פונים בני המשפחה לפעול מתוך ההתנהלות האישית הטבועה בהם והמשאבים הקיימים להם. מי שרגילים להיות אקטיביים ולהוביל יביאו התנהלות זו לידי ביטוי בעשייה שלהם. המופנמים יכולים למצוא עצמם מבצעים משימות שאחרים החליטו שנכון לעשות או לחילופין דווקא להסתגר לאור הפחדים שיכולים להתעורר סביב מחלת האדם היקר. מי שחשוב לו שכולם יסתדרו עם כולם ירכז משאבים בכיוון זה. ויש כאלה שדווקא בתקופות של קושי יכולים להפתיע ולמצוא משאבים וכוחות מיוחדים בהתמודדות עם האתגרים השונים.
אחד האתגרים שיכולים להיות בפני בני משפחה של אדם שאובחן עם סרטן, זה רמת שיתוף הפעולה של האדם החולה עם רצון בני המשפחה לעזור לו. לעיתים בני המשפחה דואגים והם רוצים לעשות דברים מהר ובדרך שנראית להם נכונה. אולם האדם שמתמודד עם המחלה רוצה דווקא להאט את הקצב ולעשות דברים בדרך שונה, כזו שהוא חושב שהיא הנכונה.
לעיתים בני המשפחה רוצים יותר להתקרב כדי לעזור, בעוד שהאדם המתמודד מעדיף שקט ואפילו להסתגר, כדי להצליח לחשוב בשקט ולקבל החלטות שמדויקות לו. סיבה נוספת להתכנסות שיכולה להיות אצל האדם החולה היא מחשבה שהוא לא רוצה להפוך לנטל על בני המשפחה, למרות שבד"כ הם ישמחו מאוד לעזור.
וכל אלו יוצרים גם אתגרים אישיים בקרב כל אחד מבני המשפחה, בוודאי כאשר הרצון לפעול בדרך מסוימת לא מתאפשר מהסיבות שנקבתי כאן, אבל גם לאור הסיבה שההתמודדות עם מצבו של האדם החולה היא בד"כ בנוסף להתנהלות יום-יומית ומשימות שכל אחד מבני המשפחה מתמודד איתם, בהתאם למצב האישי.
עניינים של הורות, לספק את הסחורה ולהצליח בעבודה, עניינים של זוגיות, הכול בנוסף לזמן שבני המשפחה מוזמנים לפנות בכדי לעזור לאדם המתמודד. שיחות עם רופאים ומטפלים, להסיע, להחזיר, לתמוך ביתר בני המשפחה ועוד. ומכיוון שבכל הזמן הזה מרחף באוויר הפחד מהמפגש האפשרי עם המוות, הזמן האישי נדחק הצידה. כי למי יש זמן להתעסק עם עצמו כשיש בן משפחה יקר שאולי יקרה לו הנורא מכל.

וישנם קשיים נוספים, שניתן לפגוש אותם במיוחד בתקופות מאתגרות ממושכות. ואני קורא להם "התגברות קשיים שקיימים ולא מטופלים במרחב האישי והמשפחתי". התעצמות של בעיות בתקשורת ובמערכות יחסים בתוך המשפחה, התעצמות של הקשיים והאתגרים במקום העבודה, בעיות בזוגיות, בעיות בהורות. לכל אלו יש נטייה להתעצם בתקופות מאתגרות שנמשכות לאורך זמן.

ויכוחים על עניינים כספיים, על מי תורם יותר ומי תורם פחות ועוד, על כולם שמעתי בקליניקה בהקשר של ההתמודדות עם מחלת הסרטן, אך משקפים עניינים שקיימים במרחב המשפחתי עוד לפני גילוי המחלה.

ולמרות שנראה כי האתגרים הם רבים, ניתן וחשוב לייצר עבור המשפחה מנגנון של צורת התבוננות והתנהלות, גם כדי לתמוך ולאפשר את התהליכים אותם עובר האדם שמתמודד עם מחלת הסרטן, מחד, וגם כדי לייצר ולשמר מערכות יחסים תקינות בתוך המשפחה, עם אפשרות פעולה לאורך זמן ועם אורך רוח.

הדרך לטפל בכל זה עוברת דרך 2 מוקדים שחשוב להתייחס אליהם, וצריכים לקבל מענה במקביל (גם וגם). המוקד הראשון מתחיל בהבנה שהדרך לעזור לאדם החולה היא להפחית ממנו את הסטרס, דרך גישה שמזמינה לראות את הקשיים שלו ולפעול כמה שיותר בדרך שהוא חושב שמדויקת לו.

כשבני המשפחה רוצים לסייע ופועלים בדרך שהם חושבים שהיא הנכונה, זה נובע מרצון עז לעזור. אבל יכולות להיות כאן גם השפעות של הקשיים האישיים, המנטאליים והרגשיים, בהתמודדות עם מצבו של האדם היקר החולה. הפחד שיקרה הנורא מכל והרצון למצוא פתרון ואפילו "להציל" את האדם החולה, יכולים להשפיע על בחירות שלאו דווקא משרתות את האדם החולה ובמקרי קיצון גם לפגוע במערכות היחסים בתוך המשפחה.

מענה חשוב לנושא זה ניתן לקבל דרך שיחה משפחתית מנוהלת וקבוצות תמיכה. במפגשים כאלה יש מקום לכל אחת ואחד להציג את האופן שבו הם רואים את הדברים וניתנת במה ומקום להציג את ההתמודדות והקושי מהזווית האישית. זו נקודה בעלת חשיבות עליונה שכן מעבר לאיזה שהוא סוג של וונטילציה, יש כאן הזדמנות ליתר בני המשפחה להבין יותר טוב את מה שעובר על האחרים, דבר שכמעט תמיד חושף עניינים לא מוכרים ויכול אפילו להפתיע. וכל אלו ביחד מאפשרים לקבל החלטות משפחתיות בצורה יותר שקולה.

המוקד השני קשור בהתמודדות האישית של כל אחד מבני המשפחה, עם עצמו וענייניו האישיים. וכדי להמחיש את העניין אני מבקש לצטט משפט ששמעתי באחת ההרצאות שהקשבתי להם. ובה נאמר: "אם ילדים רוצים שתהיה להם אמא שפויה ומאושרת, היא צריכה לעשות דברים שיגרמו לה להיות מאושרת ושישאירו אתה שפויה".

חשוב מאוד, ובמיוחד כאשר רוצים לשמר כוח ואנרגיה לאורך זמן, שכל אחד מבני המשפחה ימצא את הדרך שלו לשמור על עצמו ועל היכולות שלו להמשיך ולתפקד. לייצר מנגנון שמאפשר לפעול עם חוסן נפשי ויכולת התמודדות עם האתגרים המשפחתיים והאישיים. למצוא את הדרך להמשיך לחיות.

לסיכום

כאשר משפחה פוגשת את מחלת הסרטן, היא בעצם פוגשת מגוון רחב של מצבים רגשיים ואתגרים מנטאליים ותפקודיים, הן בהיבט ההתמודדות האישית הייחודית של הפרטים בתוך המשפחה, והן בהיבט ההתמודדות של כולם כמשפחה. הפתעה ואפילו הלם, תחושת חוסר שליטה קיצונית, צמצום חופש הבחירה, סערת רגשות ואפילו בושה, ולעיתים גם תחושת בדידות. כל אלו הם חוויות שכיחות במפגש עם מחלת הסרטן ומצבים לגיטימיים שאפשר וחשוב ללמוד להתנהל איתם ובעזרתם.
יצירת בהירות ובטחון בדרך או התחזקות ברמה הפיזית אצל האדם החולה. מציאת אנרגיה ודרכים להמשיך עם אורך רוח עבור בני המשפחה. או מפגש משפחתי לשימור מערכות היחסים והעשייה המשפחתית עבור האדם החולה. אפשר למצוא ולשלב, גם את הדרך שמתאימה לפרטים בתוך המשפחה וגם את הדרך שמדויקת לדי. אן. איי המשפחתי. ואני כאן בשבילכם בדיוק בשביל זה.

 

אשמח לקרוא את תגובתכם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צרו קשר בכל שאלה

שיטות הטיפול שלי

מוזמנים לקרוא...

אנדומטריוזיס ובעיות פוריות

היום אני מבקש להציג לכן הנשים גישה ייחודית בנוגע לאנדומטריוזיס ובעיות פוריות, מצבים פיזיולוגיים אותם אני פוגש יותר ויותר אצל נשים שמגיעות אליי לקליניקה. וכשאני

קרא עוד »
Call Now Button
× אשמח לעזור
דילוג לתוכן