איך הכל התחיל

אם אני צריך לשים את האצבע מתי הכול התחיל, מה הביא אותי עד הלום, זה בוודאי קשור למה שהתרחש בשלהי שנות ה-70 כשנפעמתי לראשונה מהסרט "מלחמת הכוכבים (4) – תקווה חדשה" והרעיון על קיומו של "כוח" שנמצא מסביבנו ובתוכנו.
זה נכון, זה רק סרט. יחד עם זאת, כילד בגיל בית ספר יסודי משהו בתוכי הרגיש ואפילו השתוקק לכך שבכל זאת יש בעולם משהו מיוחד, משהו אחר ממה שנראה לעין.

 

החיים שלי היו די רגילים. אבא איש צבא קבע. אימא עקרת בית שגידלה 5 ילדים (כולם בריאים ושלמים תודה לאל). בית עם סדר יום וערכים. של אהבת הארץ, של להתנהג בנימוס ובצורה מכבדת.

 

לא אשכח את הרגע שבו כילד בגיל הגן חזרתי מהחצר הביתה כשבידי בובה או צעצוע ש"סחבתי" ממישהו ששיחקתי אתו. אימא שלי, שבאותו הרגע תלתה כביסה, הבחינה לרגע בחפץ שלא הכירה. וכשהבינה שלקחתי אותו למשהו היא נעצה בי מבט ובקול חד וברור אמרה לי: "עכשיו אתה הולך ומחזיר את זה". השילוב של הנחישות של אימא שלי, יחד עם הבושה שהרגשתי, גרמו לאירוע הזה להיות אירוע מעצב ובלתי נשכח.

 

כאדם בוגר תהיתי מספר פעמים בשאלה האם יכול שהגישה הזו של אימא שלי עיצבה את מי שאני ואולי אפילו הצילה אותי? האם ייתכן שמשפט אחד של הורה יכול להיות בעל משקל דרמטי, כך שיגרום לחיים של ילד להתקדם בכיוון מסוים?

 

בהמשך, ביחד עם אבא בנינו במו ידינו את הבית שלנו, הבית בבנימינה בו הורי גרים עד היום. למדנו על עבודה קשה, על מסוגלות, על עבודת צוות. היה גם הרגע ההוא שגל אחי נפל דרך פתח העלייה לגג ואיבד את ההכרה. לא אשכח איך אבא החזיק אותו על הכתף ב"סחיבת פצוע" כשירד בסולם ונכנס עם רז אחי לרכב כשנסעו לבית החולים. לא יכולתי לנסוע אתם. הפחד שאולי אפגוש את המוות, ועוד של אחי, היה בלתי נסבל. שמחתי לשמוע אחרי זמן קצר שהכרתו שבה אליו ושהכול בסדר.

 

בית ספר נראה כדבר מיותר. אבל אין ברירה חייבים ללכת, לא? את תקופת  חטיבת הביניים  אני פשוט לא זוכר. שנתיים של חור שחור מבחינה לימודית וחברתית. הייתה שם הסטירה שקיבלתי מהמורה חנן, כשהוא הבין שלאחר שהוא הזמין אותי למחוק את הלוח אני בעצם מורח על הסוודר שלו את פירורי הגיר שנפלו מהלוח כלפי מטה לתוך התעלה בתחתית הלוח. לא התלוננתי וגם הוא לא. מין תקופה כזו.

 

מה שעזר לי הייתה אהבתי למוזיקה, שירה וריקוד. בכל הזדמנות, בכל טקס התנדבתי להשתתף. והייתה זו גם כוכי, המחנכת שלי בתיכון, שלעתים הרגשתי שהיא היחידה שרואה ומרגישה אותי, פשוט כמו שאני.

 

ובכל הזדמנות הרמתי את היד. חשבתי לעצמי שאולי הפעם אצליח להזיז חפץ בכוח המחשבה. ממש כמו אביר ג'דיי מיומן. עדיין לא הצלחתי. כשאצליח אעדכן.

 

ובין לבין, לאורך השנים, קרו דברים מעניינים, יש שיאמרו מוזרים, שחיזקו את הגישה הזו שלי. יש שם משהו אחר, שמזמין אותי לחקור וללמוד אותו.

 

בהמשך אשתף אתכם מדיי פעם אודות האירועים המיוחדים שחוויתי. היום אספר לכם על הפעם ההיא שהייתי במחנה סוף שבוע של תנועת הנוער בית"ר. במהלך יום שישי היה אמור להתקיים אימון של קבוצת הכדורגל בית"ר בנימינה אליה השתייכנו אני וחבריי לתנועת הנוער, כשהיינו בגיל חטה"ב.

 

ומכיוון שהמחנה התקיים באזור פארק אלונה והאימון היה אמור להתקיים במגרש בבנימינה, המאמן (נדמה לי ששמו היה ששון) הגיע עם רכב מסחרי בכדי לאסוף אותנו. אך מה לעשות שמספר דקות לפני שהוא הגיע החלטנו, ירדן זילבר חברי משכבר הימים ואנוכי, להיכנס ליער בכדי לעשות את צרכינו.

 

כשחזרנו גילינו שהרכב נסע עם כל החברים ואותנו שכחו. נחושים להשתתף באימון פנינו למדריכים שלנו בכדי שיאפשרו לנו לצאת באופן רגלי לכיוון בנימינה. בעת ההיא זה כנראה נשמע הגיוני כי קיבלנו אישור. התחלנו להתקדם בהליכה מהירה ולפעמים בריצה קלה לכיוון בנימינה, מרחק של כ-9 ק"מ, אולי אפילו יותר.

 

ואז זה קרה! ירדן פנה אליי ושאל: "גיא, איך נגיע לאימון בזמן, מה עושים?". באותו רגע הסתכלתי על השעון והחלטתי שהספרה 8 היא ספרת המזל שלי, כנראה גם בגלל העובדה שזהו היום בו נולדתי בחודש ינואר. ופשוט הכרזתי: "בעוד 8 דקות נמצא טרמפ שייקח אותנו!".

 

הכבישים היו ריקים ממכוניות ורק שנינו התקדמנו עליהם. אבל אחרי 8 דקות בדיוק הגיע טרקטור עם עגלה. הנהג אסף אותנו והתקרבנו בצורה משמעותית לעבר בנימינה. נשאר לנו לרוץ מרחק קצר בריצה קלה ולהספיק להתאמן אימון משמעותי עם חברינו לקבוצה. בסוף האימון החזירו אותנו למחנה ואנחנו הרגשנו סיפוק גדול.  אתם יכולים אפילו לשאול את ירדן.

 

ואילו דברים מוזרים אתם חוויתם? מוזמנים לשתף.

 

להתראות בבלוג הבא

 

 

 

10 מחשבות על “איך הכל התחיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *